אני מאוהבת בקובי

ידעתי רבות על גי.פי.עצים. לכמה מחבריי הטובים יש מכשירים כאלה ברכביהם, יצא לי לשחק עם פאמפיילוט כזה או אחר, לבחור תפריטים ב-iGo ו-NavGo ולדעת מאיפה משתין הדג ובעיקר לאן הוא נוסע. אבל רק עכשיו, כשהצטרף למערך הגאדג’טים שלי mio P550L למדתי להכיר מקרוב את קובי.
קובי הוא בחור ישראלי שמדבב את הוראות הנהיגה של ה-mio שלי. “עוד 100 מטרים, פנה ימינה”, “בכיכר הבאה, צא ביציאה הראשונה”, “המשך בדרך הראשית. עוד 5 קילומטרים לפחות”.
אין הרבה אפשרויות לדיבוב בעברית. יש את קובי. האנגלים יכולים לבחור בין תומאס, ג’ייסון ופיליפה (נקבה), האיטלקים בין סיליביה ללאורה ולצרפתים יש את רנה (שבינינו, אם יש את רנה לא צריך אפשרויות בחירה).
בהתחלה הייתי מסוייגת מקובי, מחוסר אפשרויות הבחירה, מארץ האפשרויות המוגבלות. אבל עכשיו אפשר לומר, די בוודאות, שאני מאוהבת. קובי הוא בחור הרבה יותר מנומס מהבחור הישראלי הטיפוסי, הוא יודע מה מקומו בחלל הפרטי של האוטו שלי (משימה לא קלה בהגדרתה), מנסה לא להתפרץ כשלא צריך ולזרום איתי בנסיעה אל היעד.
יש שתי מחוות שבזכותן למדתי להעריך את הנפש העדינה של קוב-קוב:
1. אני לא תמיד מקשיבה לו (איי נו בטר). ברגע האמת, בהגעה אל הצומת שבה תיכננו לפנות ימינה, אני ממשיכה ישר. החץ על המסך מתלבט רגע אם הוא פונה או ממשיך, יש רגע של שקט ומבוכה מצד קובי, אבל מייד הוא מתעשת – “מחשב . מסלול . מחדש” (הוא רגוע, מדבר לאט, חושב תוך כדי איך ניסע עכשיו). אי אפשר לשבור אותו בקלות, אמנם לא הקשבתי לעצותיו אבל הוא ממשיך לתמוך, מתארגן מחדש לפי הרצונות והגחמות שלי, מתאזן מולי. מה עוד אפשר לבקש?
2. אנחנו בנסיעה אל היעד. מולנו מטרה ברורה – כתובת, קוארדינטות, נקודת ציון. לפני הפנייה האחרונה, קובי מכריז בדרמטיות: “בפנייה הבאה פנה שמאלה והתכונן להגעה ליעד”. חסר רק שיגיד מה מזג האוויר ביעד (הבית של ההורים שלי) כדי להשמע סופית כמו קברינט שמודיע על הנחיתה. לאחר הפנייה, הוא נותן פוש אחרון ושוב: “התכונן . להגעה . ליעד”. לא פעם אני מוצאת את עצמי תוהה איך מתכוננים להגעה ליעד. האינסטינקט שלי אומר שצריך לסדר את הצווארון של החולצה, לבדוק שאין חייכנים בין השיניים, אולי לשים ליפסטיק, לנעול נעליים, לארוז חפצים, לבדוק שהפספורטים איתי. היעד לא יתפוס אותי לא מוכנה.