יום יבוא ואני אהיה חייבת לעשות צילום של תכולת התיק שלי, יש כבר קבוצה מוכנה בפליקר כדי להעלות אליה את התמונה המוגמרת.
עד אז, אני מעוניינת להקדיש פוסט לשלושה פריטים שאיתם אני מסתובבת בתיק דרך קבע שנותנים לי תחושה של מקגייבר גירסת שנות האלפיים.
הוואסקו, המברג והפינצטה.
(בתיק יש גם פותחן, משאבת אופניים ועוד אי אלו מכשירים שברגע ניטרול הפצצה יכולים לעזור לי, אבל אני יכולה להסתדר גם בלעדיהם כל עוד אני עם מסטיק בפה)
הוואסקו מאפשר לי להתחבר מהבית למייל של העבודה, למערכת ניהול התוכן של העבודה, למשרד ולתחושת המשרד. בהגדרה שלו – מדובר בדבר רע, מהרעים שבהם.
אין שום סיבה טובה באמת להתחבר מהבית לעבודה. הרי כל הרעיון הוא שאני בבית. למרות זאת, הוא מצליח להשרות בי תחושת ביטחון. מין יכולת לפרוץ למחשבים ולכספות: פותחים אותו, מקבלים סיסמא, מקלידים אותה ו-בום, אני בפנים. מקגייבר.
המברג והפינצטה, קטנים ככל שיהיו, גו וויט’ אאוט סיינינג. הצורך שלהם בהישרדות יום יומית מובן מאליו.
אמנם השילוש הקדוש שלי הוא בפירוש לא וירטואלי בלבד, הרי אין קונקרטי ממברג ופינצטה, אבל לא רחוק היום שקיט המקגייבר שלי יכלול רק את האייפון, הדיסק און קי, הוואסקו, המחשב הנייד וצ’יפ RFID שיושתל לי בין האגודל לאצבע.
ולכן ארגז הכלים שלי, שהוא על קו התפר שבין אנלוגי לדיגיטלי, מביא לי מחשבות על איך בימינו סוג הכלים וסוג הכישורים הנדרשים שונים להחריד ממה שהיה נדרש אי אז בזמנים. הישרדות זה לא מה שהיה פעם (גם נוסטלגיה זה לא מה שהיה פעם – אבל זה כבר לפוסט אחר).
היום, הישרדות, במובן הכי לא הירואי של המילה, דורשת בעיקר מיומנויות חיפוש אחר ידע ולא את הידע עצמו, בעיקר יכולת קונטקסטואלית ולאו דווקא את הטקסט עצמו, מולטיטאסקינג ולאו דווקא את הטאסק עצמו.
ואין מצב שמקגייבר בשנת 2007 לא היה משתמש בעיקר בנייד MacBook Pro של אפל 15 אינץ’ ופחות במסטיק.
ויש יהודים נוספים שחושבים בדומה לי אבל מצליחים להסביר זאת יפה יותר:
יינברגר פורס בספרו את עקרונות הסדר הדיגיטלי החדש, שמשנים את יסודות העסקים, החינוך, הפוליטיקה, המדע והתרבות. אי-הסדר הוא הסדר החדש. ומתוך אי הסדר עולים שינויים רבים אחרים: נפסיק לדרוש מילדינו לשנן עובדות, נעדיף שידעו למצוא אותן בבוא הצורך.
(מתוך הוואיינט)
Leave a Reply