התחיילתי.
אני חלק מההייטק, חלק מהסטארט-אפ. הלבישו אותי מאזדה 3, הצמידו לי ThinkPad, מדברים איתי בקיצורים באנגלית.
(שדרך אגב, אחד האהובים עליי כרגע הוא ה – TBD – To Be Discussed.
איפה נפגשים? TBD
איזה פיצ’ר שלנו הוא הקילר אפליקיישן? TBD
מה תלבשי מחר? טיבידי, טיבידי
כדאי לגלגל על הלשון, חווייה מענגת לכל גיל)
עוד אחד מהדברים שבאים בחבילת ההייטק הזאת זה הפקק. במקרה שלי, בכניסה להרצליה פיתוח. נתיבים נתיבים מלאים מלאים במאזדות 3 וטויוטות קורולות עם נהג בודד בכל מכונית, משחררים ביחד CO לאוויר (חוץ מהכמה צדיקים עם הפריוס, ההיברידית של טויוטה).
אין שונאת פקקים גדולה ממני. זה נראה לי ביזבוז הזמן הגדול מכולם. קצת כמו אבא שלי – שעמד 2 דקות בתור בבנק, ראה שהוא מכלה את זמנו, חזר הביתה להביא חומר קריאה ושב להמתנה לגברת בנכל, כי הטריף אותו הרעיון שיש לו עוד X שנים לחיות והוא מבלה אותן בתור בבנק – גם אני מנצלת את זמני המתכלה בפקק.
אני לא לבד. לצידי קוראי הארץ, משוחחי הטלפון, מחטטי האף. ואילו אני, צופה בדיגניישן. כליון זמן מסוג שונה לגמרי.
אייפון על ברכיי, אוזניות באזניי, קווין ואלכס על המסך, מחרטטים את שיש לחרטט. ואני? אני דופקת את המערכת. זמני שלי. מרד חיילי ההייטק.
Leave a Reply