כל בן אדם צריך מסגרת כדי ליצור, זה כבר סוכם פוסט קודם.
בדומה, יש כאלה שצריכים או מסתפקים במיני-מסגרות; מערך חוקים, או חוק בודד שלתוכו יוצקים ויוצרים. קצת כמו תרגילים בלימודי אמנות.
שתי דוגמאות שפגשתי השבוע:
כריס הארדוויק טוען שלא מעט שואלים לטעמו המוזיקלי ושהתשובה לא מאחרת לבוא מתוך פלייליסט שנתי שהוא מייצר. (הוא גם טוען שאוהבים לקרוא לו בשם הפרטי וגם בשם המשפחה. אני מכירה כמה אנשים כאלה, שיישותם דורשת גם את השם הפרטי וגם את שם המשפחה בכל פנייה, אין מה לעשות)
הבחור חוגג יום הולדת 34, פותח פליילסט באייטיונז בשם 34 ומתחיל למלא. אולי לא אמנות פר סה, אבל בהחלט ארכיון אישי, יומן מוזיקלי ובסופו של דבר גם סוג של ארכיון חברתי. קצת כמו הפרוייקטים של מירנדה ג’ולי (למי שהקשיב בפוסט הקודם), קלות התיעוד מאפשרת ייצור מסמכים אנתרופולוגיים-תרבותיים-חברתיים מדהימים (שברקע מזכירים לי את הטור של אבנר ורלי אברהמי בסוף מוסף “הארץ” שמקבל משנה תוקף מעצם התיעוד הסמי אובססיבי כל שבוע במשך כבר כמה שנים טובות).
אמנם באיחור קל, אפתח את הפלייליסט 32 ואתחיל בעבודה. (למרות שיש בי חלק שמבין ש-Smart Playlist שמחפש שירים שהושמעו הכי הרבה ב-2008 מייצר את אותה רשימה.)
את הפרוייקט הזה של פיליפ טולדנו הייתי מכניסה לכאן גם אם זה היה פוסט על אקולוגיה סקנדינבית, הייתי מוצאת סיבה וקישור. אבל כדי להתאים לחוק הפוסט (גם הבלוג הוא מסגרת) – פיליפ מצלם את אבא שלו בן ה-98 שחי ללא זכרון לטווח קצר. מסגרת של מושא צילום וזמן – Days with My Father.
כאב לב דוקר.
Leave a Reply