לא הייתי כאן ברגע המתבקש לעשות שהחיינו על קרמבו (לפני חודש וחצי) ובגלל שהחורף לא ממש מגיע והשמיים עדיין סתיו, עשיתי אותו היום – שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, קרמבו וניל.
כמה חרדה מלווה אצלי כל שהחיינו כזה – אם הקרמבו לא יהיה בשל, או לא יהיה טרי, או שהשוקולד יהיה שבור?
לא יותר משהחיינו על תפוז או קלמנטינה, כמובן. או אבוקדו. אבל חרדה.
קרה לי נס, וזה היה יופי של קרמבו.
מדהים בעיני, שבעידן שלאף פרי או ירק (כמעט) אין עונה, לקרמבו יש.
המציגה איננה אני. אין לה אף
ובמעבר חד, למי שעוד לא שם לב, הרינגטון מת. כולם, ללא יוצא מן הכלל, החזירו את הצילצול המקורי של נוקיה. טינה נהה נה טינה נהה נה טינה נהה נה נההההה. אנשים רוצים את הפשטות בחזרה, את החיבור לאדמה, את הבייסיק.
(ואני לא ממהרת להספיד, אלא בעיקר פה בתפקיד מזהה טרנדים.)
וברצף חוסר הרצף, אני תוהה אם אני מסתכלת על המקלדת שלי בזמן שאני מקלידה אבל אין עליה אותיות בעברית, האם זו עדיין הקלדה עיוורת. האם מחיאת כף ביער משמיעה צליל?
ובמעקב הביטו: לאובאמה אולי כן יהיה בלאקברי בסוף. האיש מבין את כוח ההתמכרות ואנחנו וברברה וולטרס נמשיך לעקוב. דקה לתוך הוידיאו.
Leave a Reply