הפנסיה הזאת הופכת את הימים לעיסה אחת של שבת עד רביעי. יש עוגנים קטנים – פגישה מחר, רופא שיניים שבוע הבא, נסיעה לירושלים. אבל מעבר לזה הימים דומים זה לזה והשישי פחות מלחיץ מבדרך כלל.
מסביב תוהים חברים ומשפחה על סירובים להצעת עבודה כזאת או אחרת. “זאת תקופה קשה”, “אז מה תעשי עכשיו?”, “זה בטח מאוד מלחיץ להיות בלי עבודה…”. האמת היא שלא, למרות הערבון המוגבל – אני רק שבוע וחצי בפנסיה הזאת, אני לא מפרנסת משפחות בשלב זה של החיים ואני לא מתיימרת להיות בלי גב.
מדהים גם לגלות את נזילות הזמן ואיך יש פחות זמן כשיש יותר זמן, איך הימים עוברים מהר ואיך אין ואקום של זמן. פתאום יש הרבה משימות, הרבה חברים לפגוש, ביקור בדואר לוקח חצי יום. והכי מוזר – אף אחד לא משלם לי לדבר עם 3 אנשים במקביל בג’יטוק.
ואין את ההיסטריה לקראת השעה 12 בנושא המזון. ואפילו לא הספקתי לכתוב את הפוסט, אם לא הפוסט דוקטורט, שתיכננתי לכתוב בעניין ה-10bis, תןביס. [מזל שגאונים כבר כתבו אותו בשבילי].
אבל יש לא מעט דברים אחרים. בין השאר בילויים אינטנסיביים מול סרטים דביליים כגון Beaker שר את Coldplay או את ריק (חומר ישן ומשובח שנרקח כולו מכאן, ואם מתחילים עם הצפייה לראשונה, כדאי לפצוח בה בהתחלה), ניקיון המקרר והתחלה של פרויקט אחד בשביל הנשמה, בעצם שניים.
אבל הכי מרגש בימים האחרונים זה לראות את משחק האייפון שלנו קורם עור וגידים. אני כרגע מגדירה את המפגש רעים הזה כמיני-מיזם, אין לדעת לאן הוא יתפתח, אבל מרעיון שרץ בשיחת מסדרונות נוצרת בימים אלה אפליקציה ועיצובים נרקחים ומתגבשים ורק זה, בפני עצמו, כבר משמח. בינתיים אנחנו עם בלוג באוויר, בשפה האנגלית למען אזרחי העולם ולשאלה החשובה “Are we there yet?” יש תשובה מובהקת – עדיין לא.
אופס, כמעט יצא פוסט בלי אובמה. msnbc מביאים לנו במרחק קליק או שניים, בילוי יומי במחיצת המלך, במובן של מלך (וידיאו).
Leave a Reply