אם יש דבר שאני שונאת, זה לגהק. אם יש בי פחד גדול, זה להתחיל לגהק ולא להצליח להפסיק. בספר השיאים של גינס יש איש שלא הפסיק לגהק 68 (!) שנים. כל גיהוק ראשון שלי מעורר בי את המחשבה מה יקרה אם עכשיו אמשיך 68 או ו-9 שנים. איזו תחושה דבילית זה לגהק, כמה זה משפיל וכמה זה לא מתאים לחולי שליטה שכמוני.
לימון, Boo!, כפית סוכר, להפסיק לנשום – כל אלה הם נסיונות של חלשים. הדבר היחיד שעוזר זה לשתות הפוך. אני נאלצת להדגים את הטכניקה פעמים רבות, אי אפשר או פשוט קשה להסביר את האופן שבו צריך לשתות מהדופן שמולך ולהתכופף תוך כדי. איזה מזל שיש אינטרנט (#4553). הנה, כך יש לעשות. הפסקת גיהוקים מובטחת.
המציגה איננה אני
(בסוגריים אומר שמרוב שיש פה הכל, פה באינטרנט, אני עכשיו מתאמנת על שריקת אצטדיונים, זאת מיומנות חובה שאין לי. יש פה מאות וידיואים ואפילו אנימציה.
המציגה איננה אני
מוזר שאני עדיין לא מצליחה. סוף סוגריים)
עכשיו כשהפסקתי לגהק (סיפור אמיתי) אפשר לכתוב בנחת על ענייני השליטה מכיוון אחר. לכבוד הפנסיה רכשתי לי מסך נוסף לחבר ל-iMac בעל מסך 21 האינצ’ים. וזה לא רק שליטה, זה גם נמצא תחת הכותרת של “Once you go black, you can’t go back”. היתרונות של נדל”ן מסכים הם אינסופיים וכמה שיותר – יותר טוב. חסכון הזמן על ידי הסטת המבט למסך השליטה והקונטרול במקום חיפוש החלון המבוקש הוא פרייסלס. בטח יש פה מרימי גבה, הרי אנחנו, הפנסיונרים, מלאים בזמן. אך מה עם הריכוז שלנו? ומה עם היכולת לנהל את כל אותו זמן בחוכמה? הכל משתפר פלאים בזכות האקסטרה 1440 על 900 פיקסלים לצד מסך מרכזי א’. עליהם יושבים המנטרים של הרשת והמנטרים שלי – המייל, הטוויטריפיק, היומן, things – כל אותם דברים שבמבט זריז נותנים תמונה של הדברים.
והתחושה, תחושת שליטה. Everything is under control.
ביום בהיר, אפשר לראות מפה את החרמון
Leave a Reply