פתאום אני מבינה שלא צריך רק לסכם עשור אלא גם להתחיל להתכונן לעשור חדש.
אתמול אברהם אמר לי שהוא רוצה לעשות משהו מיוחד שהוא יתחיל בראשון לראשון של העשור השני. והבנתי שהגיע הזמן להתחיל לעבוד על ה-New Decade Resolutions.
אבל אין לי. איך לעזאזל אנשים שלא יודעים מה הם רוצים לעשות מחר אמורים לייצר רזולוציות עשור? אגב, זה לא עניין מופרך. יש בעולם שלנו, לפעמים ממש בשכונה שלנו, אנשים עם חשיבה תהליכית, עם תוכניות ותחזיות. אנשים שבונים חניון שיחזיר את עלותו תוך 20 שנה. 20 שנה!! זה אמנם לפעמים קצת כיף לחשוב מה יהיה עוד 20 שנה, כמה מכל תחזיות העתיד האפוקליפטיות/אוטופיות יתרחשו. ובכל זאת, כמעט תמיד, או שאולי רק בדרך כלל, או שלפעמים, נדמה שיותר כיף להזכר במה היה פעם, באיך היה פה שמח לפני שנולדתי. אפילו יותר שמח. ולזה כבר יש הוכחות בשטח. לעולם לא תטען ב”הביטו” טענה ללא הוכחות נחרצות, חותכות, אמפיריות.
המציגה איננה אני, אבל חצי מהגנים שלי שייכים לה
.
ולפי הבלוג הזה – My parents were awesome, ההורים של כולם היו הורסים, לא רק שלי. [למרות שעם תמונה כזאת קשה להתווכח – אמא “הביטו” היתה שערוריה בשנות השישים.]
ואולי גם דברים אחרים לא זייפו. [אוי, זה מעבר חלש במיוחד, עדיף לומר – ובעניין אחר:]
לפני ימים, שהפכו בינתיים לשבועות, בערב חורפי אחד, ציפצוף מחריש אוזניים של משחק מזייף שמנסה לשיר את Happy Birthday to you הגיע לסלון. אחרי הדיון באיזה סיוט זה ילדים ואיך צריך להוציא חוקים נגד צעצועים רועשים הסתבר שבעצם הרעש החינני מגיע מהמטבח הפרטי שלנו ולא משכנים-סוררים-שמגדלים-בני-שנתיים-במרכז-תל-אביב. נר יום ההולדת מלפני כשנה וחצי פצח בזימרה. שינוי מזג האוויר, ההתחממות הגלובלית, הנשמה של הפלסטיק – אחד מכל אלה, או כולם ביחד, גרמו לנר לחזור לחיים. לפניכם, לא נגענו. בסוף כן, לא היתה ברירה.
[הערה: במקור הנר שר כמו זמיר. הערה 2: בקשת מחילה על הרעד, זה צחוקי המרעיד את המצלמה]
וכדי לא לגמור בזיוף וכעוד הוכחת שמחת עבר (ותודה לדודי על הלינק):
Leave a Reply