אין לי שום תוכניות להיפרד מפייסבוק.
יחד עם הביקורת ועם המחשבות על תיעול מרשים יותר של הזמן שלי – אני שם. רואה דברים שאני לא צריכה ו/או רוצה לראות, עושה לייק כשצריך ובעיקר מכלה את זמני.
הגעתי למסך של ביטול הפרופיל שלי בפייסבוק כי התבקשתי להראות כיצד עושים את זה. ואני מאוד שמחה שהגעתי לשם. מסתבר שאם אעזוב את פייסבוק, אנשים יתגעגעו אליי.
נדמה לי שזוממי פייסבוק ניסו ליצור כאן עמוד מרגש של חבריי שלא יוכלו עוד ליצור איתי קשר, שליבם נעצב, שלמרות אהבתם אין להם את הטלפון שלי. העמוד שנוצר כלל תמונות שלי מחובקת עם “החבר’ה”, מתוייגת להלכה – עמוד זיכרון בפייסבוק. כרגע יש שם בעיקר אנשים שאני מדברת איתם על בסיס יומי ולא בפייסבוק, או כאלה שאין לי בהם עניין גדול אבל הם חלק מרשימת החברים הווירטואליים שלי.
המציגה הינה אני ואחותה ודוד שלה
[בסוגריים מרובעים אומר שלאחרונה קרה יותר מפעם אחת ופחות משש פעמים שפגשתי ברחוב אנשים שהם חברים שלי בפייסבוק, כאלה שאפילו שוחחתי איתם על גבי הפלטפורמה החברתית, אבל שאין לנו עבר משותף – לא בצבא ולא בצופים. זה מפגש מעט מביך. בחלק משש הפעמים הנמכתי מבט ועברתי למדרכה השנייה ואילו ב-כ-שני מקרים אמרתי את שלא ייאמר: “אני מכירה אותך מפייסבוק”. ופעם אחת נאמר לי בדומה]
מאפייני פייסבוק לא היו נותנים לי ללכת בלי לענות על השאלה מדוע אני הולכת, איך קצתי בביזבוז הזמן הזה ופרשתי.
והאמת היא, אדוני פייסבוק, שהתשובה היא י’ – כל התשובות נכונות.
ומי שרוצה קצת פייסבוק לפנים (הפוסט הזה עבר כל גבול עם אזכורים מיותרים של המילה פייסבוק), מוזמן לבקר את הפרופיל של חנה רטינוב, אחת מהחברות הווירטואליות שלי. החברות שלנו מאפשרת לי המשך צפייה בסדרה “מחוברות“. האלבום של הנסיעה הכיתתית ל”יד ושם” (סליחה, ! יד ושם !) שחנה תויגה בו יכול להיות פרק שלם, שלא לומר דוקטורט מעמיק בסוציולוגיה של העם היהודי. עם התמונה “אוהבת אותך לירני!” והתמונה “נישוווק :):)” ועם חופן תגובות חחחחחחחחחחחחח נדמה שיש עם מה לעבוד.
הערת שוליים: מטעמי פרטיות [ראה סעיף ב’ שאלה קודמת], אני לא מטמיעה את התמונות לטובת ציבור קוראי “הביטו” אלא מקשרת ולכן גם מצטערת מראש על אותם ברי שכל שאין להם חשבון בפייסבוק ולא יוכלו לראות את הפנינים האלה.
Leave a Reply