כיף למחות בעיר הזאת

זהו, אני באפטרוורד של הספר The Tipping Point, לאט אבל בטוח – זאת הדרך היחידה שמאפשרת לי להתמודד עם ספרים. מה גם שעברתי כמעט באופן מוחלט לז’אנר העיוני, שאיך לומר זאת בעדינות, פחות שואב.

גם הספר הזה מדבר על העברת מסרים, שלא לומר פרסום, כמו רוב רובם של רבי המכר מהעת האחרונה. פרסום או יצירת כסף.

וזה מוציא לי את הרוח מהמפרשים כי פרסום זה עולם כל כך סליזי, נחשי, נצלני, ציני, חודרני וקפיטליסטי ובבסיסו קיימת התשתית להעביר מסר ויש בעולם גם מסרים חיוביים שיש להמסירם ולפרסמם ברבים. ואין, אין, אין תחום בעולם שלא דורש את האלמנט השיווקי שלו.

הלוואי שהיה פורטל אחד שמרכז את כל הדברים החשובים, את כל המסרים החיוביים. לעיתים שנתי נודדת בעקבות הרצון העז לפשט את הדברים לכדי לינק אחד שאומר את כל מה שצריך לדעת. ואז מסתבכת לי המחשבה, איך שכל הלינקים מסתעפים, זה תמיד מסתעף – מה צריך לדעת איפה ובאיזו רזולוציה ואיך ממפים את הידע.

לצד התסכול יש שמחה בעובדה שאין ערוץ אחד של העברת מידע. ובימינו, הפירוק והביזור מגבירים את הווליום של השאלות; איך משווקים רעיון, איך מקדמים אג’נדה, איך גורמים לעולם לדעת מה חשוב לו. מלקולם מסיים את ספרו בדרמטיות, אנחנו חיים בעולם מחוסן (למסרים) ומנוכר (למסרים), עכשיו השאלה שנותרת היא איך חודרים את מעטה החיסון והניכור.

צריך למצוא בין הרעשים את המידע שרוצים לצרוך, את המחאות שרוצים למחות, את המלחמות שרוצים ללחום ואת השלום שרוצים להשלים.

אז אני עם המחאות הקטנות שלי, מרכזת את השניים שלושה נושאים שעל הפרק.

מחאה אחת שאצטרף אליה בלינק היא המחאה נגד עמלות הבנקים. אני לא יודעת הרבה בנושא, רק מכירה את העצבים מול המסך בכספומט המבשר לי על העמלה שתגבה על ידי הבנק שלי ומול חוסר הכפתור “לא מאשרת”, “לא בא לי טוב”. ואיך המספר במסך הזה עולה מהוצאת מזומנים אחת לשנייה.
אז עכשיו כשהמועצה לצרכנות סוף סוף יוצאת בקמפיין, אני יכולה לפחות לספר לכם, עשרת קוראיי הנאמנים, על הלינק הזה ובו הוראות לאיך (ולמה) למחות ב-5 דקות (ומעלה).

ומחאה אחת שאני כל כך רוצה לייצר (זאת אומרת להגביר את המחאה הקיימת) וא. מתביישת בעובדה שמה שמזיז אותי לפעולה הוא המרחב הפרטי ברדיוס של ה-200 מטר שבהם אני חיה. וב. מיואשת עוד לפני שהתחלתי. איך מגייסים מוטיבציה להזיז דברים בלי להתייאש מראש, אלוהים יודע.

המציגה איננה אני. זוהי סבתי מפגינה מול העירייה.

מסתבר שחניון מכבי (ברחוב מכבי) מתוכנן להפוך למגדל של יצחק תשובה. כל כך הרבה רבדים בסיפור הזה מעצבנים אותי:
חניון מכבי משרת אותנו נאמנה כחניון קרוב לבית. האופניים הן כלי הרכב המרכזי של הבית, אבל את האוטו שמנייד מחוץ לעיר יש לחנות מדי פעם. אין שום חנייה אלטרנטיבית באזור (הרחובות הסובבים את המרחב העמוס הינם רחובות ללא חנייה), ובימי שישי האזור הופך לגיהנום של זיהום אגזוזים ויושבי פרברים, שבאים לשבת בסניפי הקפה-קפה שצצים כפטריות לאחר החמסין.

אין פה מקום למגדלים, צפוף פה, לפעמים על מדרכות קינג ג’ורג’ אין מקום להולכי רגל. מאיפה מגיע הרעיון העקום הזה לנטוע כאן טונות של בטון סרות טעם וחסרות חיבור מקומי, לייצר עוד מחסור במקומות חנייה ולצפוף את הצפיפות דרגה אחת נוספת?

והרי לא הרעיון כאן הוא הבעיה אלא אישורו שהוא השערורייה האמיתית. אין חקיקה כמו שצריך שתמנע מחדלים תברואתיים/אדריכליים/איכות סביבתיים/חברתיים/תרבותיים שכאלה. פעם היתה פה בריזה של ים אחר הצהריים, יש לי עדויות מדיירי הבית בשנות ה-40.

כל השיחה הזאת גורמת לי לרפיון ידיים.

[לינק לפעילות שמתקיימת מחוץ למסך. אני מקווה שלא נהיה קומץ תושבים סהרוריים ביום שני בוועדת ההתנגדויות]

וזה עוד בלי שאמרתי מילה על הבאזז. בעיקר יצא לי לומר עליו מילות התחכמות – הוא מבזבז לי את הבוקר, אני באזזה לו ועוד כהנה וכדומנה. כמה רעש, כמה הסחות דעת. גם הבוקר שמעתי את עצמי אומרת בקול רם “הלוואי שהייתי זוכרת מה אני עושה עכשיו”.