יכול להיות שמה שצריך לעשות זה פשוט להתבגר – להודות ולומר שהתדירות בבלוג הזה היא פעם ברבעון, זה גם בסדר. לא זכורה לי הגדרת תדירות נוקשה אחרת לגבי פרסום פוסטים בבלוג, לא יצא חוק בנושא ולא יוציאו אותי מאיגוד הבלוגאים אם אפרסם גם פעם בשנה, זכותי.
[איזו דרך עקלקלה לומר – מדהים כמה שבלוג, כולה בלוג, מצליח לשבת לי על המצפון]
וכבר דשתי בנושא, השיתוף הפך לכל כך הרבה יותר פרגמנטלי – לינק בפייסבוק, תמונה באינסטגראם, פיסת מידע לא חשובה בטוויטר, share על משהו שכבר מישהו אחר כתב, לייק בימים עצלים. לא רק שקשה לגייס את כוחות השיתוף לכדי פוסט אחד מגובש, אלא נדמה שאפילו המוח לא מצליח לייצר גיבוש של השבבים האלה.
מצד שני, מסורת היא מסורת – פוסט סתיו הוא פוסט סתיו! עליו לא פוסחים ולו לא אומרים “אפשר לצמצם אותך לכדי טוויט”, אליו יש כבוד. והביטו מציין את הסתיו החמישי שלו בשנת 2011 (סתיו 1, סתיו 2, סתיו 3, סתיו 4), מדובר ביישות רשתית בת 4.
עונות זה אושר. כי יש דברים שהם רק בעונה וכשהם לא, אפשר להעריך את חזרתם יותר. אפשר להירגע כשהטמפרטורה יורדת בכמה מעלות, אפשר לנשום כשמתחיל להכנס אוויר זז דרך החלון ואפשר להתענג על “שהחיינו” מסורתי על קרמבו וגויאבה.
וצריך להתענג, כי זה לא ודאי שהסתיו יחזור, שהיום יבוא אחרי הלילה, שהאביב יבוא אחרי החורף. אף פעם אי אפשר לדעת בוודאות, עד שהוא מגיע.
והוא הגיע. השקיעות נוגות יותר, השמיים נקיים יותר וחזרו כל הסדרות החשובות. קומיוניטי, פארקס אנד ריקריאיישן ומודרן פמילי (ועוד שבוע, גם בורד טו דת’). כל החומרים שאיתם נעבור את החורף ואת שעון החורף.
חדי העין ובעלי חוש ההתמצאות יבחינו שבתמונה אמנם זריחה ולא שקיעה, אבל הרעיון ברור
(ולחשוב שיש ארצות שבאמת יש בהן סתיו… ואצלם יש n בסוף המילה autumn)
וכל שנותר הוא לאחל שהסתיו הזה, עם החן שלו, יביא איתו שנה של שמחה, של התחלות, של גשמי ברכה, של מחשבות ומעשים.
שנה של ריקודים:
ושנה של שלום:
(ותודה לאריאל על החשיפה התרבותית הזאת. ועל החשיפה לשרירי חזה באחורי הפריים.)
* בלוג על טכנולוגיה בלי המלצה על אפליקציה? על התרגשות מאיזה אתר חדש? מי שמע על דבר כזה? הנה, בסדר, הבנתי. לסמיול יצאה אפליקציה שצריך ואין ברירה אלא להתקין. [MadPad] לג’ף ברידג’ס המלך יש דיסק חדש והוא מספר עליו בפליילסט של סלבריטאים (לא כדאי לפספס שם את בנג’י היוז)
Leave a Reply