אז הבטחתי לציין את ה-8 בספטמבר בתור יום הולדתו של הבלוג. למרות שהתשיעי יבוא השנה עם הרבה חן, בעיקר בשעה 9 ו-9 דקות בבוקר. אה, ותשע שניות. למי אכפת איך נראה התאריך, ולמי אכפת מימי הולדת של בלוגים?
כנראה העובדה שאני גדלה לצד הבלוג שלי היא היא שמחזקת את הצורך ב(הי)ציוניוני הדרך. כל כך גדלתי, שאני כותבת פוסט בשעת לילה ושומעת מוזיקה קלאסית. קלאסי. כי יש דברים שבאים עם הגיל. אהבה לטחינה, אהבה למיץ אשכוליות, לסודה, לקפה. אהבה למוזיקה קלאסית.
כל כך גדלתי שאני מעריכה צעצועי פלסטיק מסויימים על פני אחרים בשל קלאסיותם
[לא ברור לי איך התפתח פה פוסט קלאסי, יש לי אמנם לא מעט מה לומר בעניין, אבל לזה תוכנן פוסט משל עצמו – “הקלאסיקה של הגרניום: דיונים בהשפעת הגנן על המרחב הציבורי”].
תראו את מוישל’ה, שר את “מודה אני”. לא פעם רכשתי את מוישל’ה בתור מתנה, אבל סוף סוף, בעקבות ביקור בשוק השווה במזרח התיכון (מחנה יהודה כמובן) גם אני יכולה לכוון את השעון לרבע ל-ח’ ולקום לקול ציוץ הציפורים ולתפילת “מודה אני”. ובאמת, בעיקר על זה אני מודה, כל כך לא מובן מאליו לקום בבוקר עם נשמתי אצלי. וזה מה שאאחל לכל אירוע, תמיד – בריאות, פיזית ונפשית.
וכדי שיהיה ברור שהפנסיה הזאת לא הפכה אותי סופית לאישה בת 65, לא רק מוזיקה קלאסית מתנגנת ברקע פעילות מבוססת רשת כזו או אחרת. גם הפמפלמוסים שותפים לפסקול. איזה כיף לצעירים באמריקה. אמריקה! (התקשתי בבחירת השיר, גם הקאברים מלאי חן)
* ובקטגורייה נטולת קשר (אבל עם קשר מסויים לוידיאו של הפמפלמוסיה), הרצאה של 55 דקות של מייקל (או מיכאל בשבילכם) ווסצ’ש (או איך שלא כותבים Wesch בשפת הקודש). צפייה חובה לאנשים שאצלם הטכנולוגיה היא גדול/שווה לרגש. ולהיפך. אני אשכרה שוקלת להתחיל Vlog (איזו מילה בלתי שימושית בעליל):
ומשם, זה רק טבעי להמשיך לעוד הרצאת תשבוחתית – ב-TED כמובן.
Leave a Reply