הימים ימי מלחמה.
מדהים שמספיקים שבועיים בשביל להכנס לשיגרה: קצת פחות חדשות, קצת פחות עניין, קצת פחות תשומת לב. בקצוות כמובן פחות מתקהים: אלה שמשנים את תמונת הפרופיל שלהם בפייסבוק לדגל ישראל/מחליפים את הסטטוס לקסאם קאונט או מצידם השני מבטלי החברויות של תומכי המלחמה.
הזדמן לי לראות את מהדורת החדשות של יום שישי, תמונות קשות יונית, תמונות קשות. בשביל נטולי הטלוויזיה, כמוני, מדובר בהלם תרבות רציני ביותר. אייטם רודף אייטם בפטריוטיות, בקלישאות, בסיסמאות, במניפולציות רגשיות, בצמא לדמעות ודם. אישה בהריון שבעלה בחזית (נלווה אותה באולטראסאונד, בקניית העגלה), איש שהתחתן עם אישה קצינה בחזית (למה שלא נראה אותו כותב לה סמס “חולה עלייך כפרה שלי” (סוגת צילומי הסמסים היא הבסיס לתזת התואר השני שלי שעוד לא נרשמתי אליו), זום אין היסטרי על דמעות האם המודאגת), מאיר סוויסה מחלק משלוחים של מגה בול לתושבי הדרום (קצת תוכן שיווקי אף פעם לא מזיק) שלאו דווקא מזהים אותו – החומרים שמהם עשויה טלוויזיה טובה. ולסיום סיומת, נינט עם מילואימניקים ביחד מגישים את התחזית. אי אפשר לבקש יותר.
ובתוך כל זה, מלווה את המלחמה הטרנזיסטור המשפחתי משנת 88′, רדיו גלים קצרים. אפשר לשמוע איתו רשת ב’ בארגנטינה. 20 שנה ו-12 יום אחרי, חתיכת הפלסטיק הזאת משדרת אמינות, תרתי משמע. שומעים קריסטל קליר, הכפתורים כולם במקום, הפלסטיק פלסטיק והמסך מסך. יש עניין בתחנה הראשונה על הסקלה? לחיצה על כפתור ה-אפ.אם, 88, נקודה, 0, כפתור-Execute.
בום.
המוזיקה הכי טובה ברדיו.
האייפון בן השנה שלי כבר לא מתפקד כביום היוולדו – שברים על המסך, בעיות תוכנה קלות. האייפוד בן ה-6 נראה כמו לבנת חבלה והבטריה שלו תיקח אותי גג עד אלנבי, הטרנזיסטור “dream machine” של סוני, שקניתי במאה ושישים שקלים חדשים לא קולט בקומה שלישית כמעט אף תחנה אם אני לא עומדת לצידו.
זוהי מהפכת תרבות גורפת: ייצור מוצרים שלא נועדו להאריך חיים כשיטה (שלא לדבר על חוסר האפשרות הטכנית ו/או הכלכלית לתקן אותם), ייצור אייטמים שבנויים לזכרון קצר וחושים קהים, חוסר כבוד לחיי מוצר, לחיים ולאינטליגנציה.
תרבות הצריכה, לייק איט אוט טו בי.
Leave a Reply