הבחנתי בסוגייה צרכנית מסויימת, ואני אפרט.
חומר רקע לסיפור: לפני כשמונה שנים, עת רכשתי צורב חיצוני ב-1500 שקלים חדשים (שצרב דיסק בשעה) הצהרתי בלי להתבלבל שמוזיקה אני לא צורבת. “זה בשביל גיבויים, ללימודים, כשצריך להעביר קבצים”. הכי סולידי. עם חלוף הזמן נאלצתי למתוח את הגבולות, לייצר לעצמי את הקו האדום שלי. אותו קו נמתח בסופו של דבר באופן גיאוגרפי מעבר למים הטריטוריאליים. מוזיקה ישראלית – נרכשת, מוזיקה תוצרת העולם הגדול נצרבת (בדרך כלל) או למעשה מועברת בין מחשבים בחסות הרשת.
ועכשיו, עם גבולות מוסריים מוגדרים ונסיון לנקות את המצפון – לסוגייה:
ביקור באיקאה הוביל איתו הביתה כמה מוצרים שנראו יפים ובשביל מחיר שהוא לא כסף, לא נראתה סיבה ברורה לעין לא לרכוש.
כמו שאמא שלי אומרת על דברים שהיא קונה: “לא קניתי, הם מכרו”.
בין השאר נרכש מתקן מתחכם לדיסקים, ירוק מלא חן, במחיר לא כסף – 35 ש”ח, עם השם המתבקש לרברג. כמה סינים מגולמים בתוך חתיכת הברזל הזאת לא ברור, אבל עברתי באזור A-35 והערמתי על העגלה יחד עם תיק קטן של רגשות אשמה.
התקלה בהתקנה התגלתה, בצורה מפתיעה, לא בקושי ההרכבה או בקושי הקידוח וגם לא במחסור בברגים ללא ראש או מברג L. יש כאן בעייה יותר מהותית: אין לי כל כך דיסקים מסתבר. ומוזיקה דווקא אני שומעת, ברצף וללא הפסקות מיותרות.
(לרברג נראה יותר חתיך במציאות)
מתקן דיסקים זה כל כך 2001. המוזיקה שלי מגיעה ארוזה בביטים ובייטים על דיסק מגנטי או קומפקט פלאש על מדפים ווירטואלים.
יש כאן מתקן דיסקים שיצטרך לחשוב על הסבת קריירה, יכול להיות שאפשר למצוא לו עבודה בתור מתלה מעילים.
Leave a Reply