שבוע אצל ההורים מטשטש את היכולת לשחרר פוסטים על בסיס שבועי. או על איזה שהוא בסיס בכלל. הגלישה משתנה; הופכת לקצת יותר פאסיבית ומיינד-נאמבינג. הרבה פייבוריטס חדשים ביו-טיוב, הרבה ריפרוף על הרידר, הרבה מה חדש בפייסבוק, הרבה מי חבר של מי, הרבה מה יש למישהו לחדש בטוויטר. הצטרפתי ל-99% של צרכני התוכן לעומת ה-1% המייצר.
והאמת היא שזה לאו דווקא רע, קצת שקט. אין צורך להעמיס על הרעש הוובי הזה סתם מחשבות סרק. מצד שני, וכאן אולי יזדהו איתי רק מתחזקי הבלוגים למיניהם, יש לא מעט רגשות אשם על הזנחת מערכת ניהול התוכן של בלוג לפרק זמן הגדול מפרק הזמן הממוצע בין פוסט לפוסט.
—-
ערב אחד כלל רצפים של ג’קסון פייב. תנועות ריקוד שלא הצלחתי להסיר מהן את העיניים, אולי רק עוד שניים שלושה גילגולים בעולם הזה אוכל להתקרב לקרסולי התנועות האלה. (אנד דונט גט מי סטרטד על התלבושות….)
(כמה פנינים מאותו סשן: דאנסינג מאשין, ABC ו-I’ll Be There)
ערב אחר הבנתי שאני בדיליי עם טרפת היוקליילי, הגור גיטרות הזה. גם ככה יש לי חולשה לדברים מוקטנים, אבל היוקליילי הזאת היא מהאגדות (היא הצטרפה חיש קל לרשימת הווישליסט כמובן). היו-טיוב מלא בביצועים מפתיעים, בבוינג-בוינג מפגיזים עם סלב יוקליילי חדש כל יומיים ולראייה, אקזיביט A:
באקזיביט Q, פגשתי את iputupwithyou, צמד בני 17, בדואט חינני. מחקר מעמיק הוביל לקליפ בו הם מציגים את עצמם בעזרת סרט פסבדו אילם. בדקה 0:57 אלכס מצהיר “I’m Gay” ולעומתו, מייגן מודיעה בצער, “I’m Not”.
רגעים כאלה מסבים לי נחת: דור ה-Z, או מה שהוא לא יהיה, הדור שמצלם את עצמו שר ומנגן על יוקליילי, נמצא במקום טוב. למרות כל הזוועות, בשנייה כזאת יש שמץ של שמחה.
כנראה שהשפעת הסרט “מילק” עדיין לא פגה. אני חשה עוד יותר חרדה מהרגיל לגבי המובן מאליו. בעידן שבו המחאה היחידה היא חתימה על עצומה באתר atzuma או הצטרפות לקבוצות מחאה בפייסבוק (מה שמזכיר לי את הקבוצה שראיתי היום: “גם אני מרגיש צורך עז לשיר שיר של עידן רייכל כשאני רואה אתיופית“) -מובן מאליו יכול להפוך בן רגע ללא מובן מאליו.
אנשים, Celebrate Diversity.
—
ואף לא מילה אחת על כנס דה-מרקר 
Leave a Reply